ב- 27 ביוני 1950, הנשיא הארי ס. טרומן מכריז שהוא מצווה על כוחות אוויריים וחיל הים של ארה"ב לדרום קוריאה כדי לסייע לאומה הדמוקרטית בהדחת פלישה של צפון קוריאה הקומוניסטית. ארצות הברית התחייבה במבצע הצבאי הגדול, כך הסביר, לאכוף החלטה של האו"ם הקוראת להפסיק את פעולות האיבה ולבלום את התפשטות הקומוניזם באסיה. בנוסף להזמנת כוחות ארה"ב לקוריאה, פרסם טרומן גם את הצי השביעי האמריקני לפורמוסה (טייוואן) כדי לשמור מפני פלישה על ידי סין הקומוניסטית והורה להאיץ את הסיוע הצבאי לכוחות הצרפתים הנלחמים בגרילה הקומוניסטית בווייטנאם.
בוועידת יאלטה לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה הסכימו לחלק את קוריאה לשני אזורי כיבוש נפרדים. המדינה התפצלה לאורך ההקבלה ה -38, כאשר כוחות סובייטים כובשים את אזור הצפון ואמריקנים מוצבים בדרום. בשנת 1947 קראו ארצות הברית ובריטניה לבחירות חופשיות ברחבי קוריאה, אך הסובייטים סירבו להיענות. במאי 1948 הוכרזה הרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה בצפון קוריאה. באוגוסט קמה הרפובליקה הדמוקרטית של קוריאה בדרום קוריאה. עד שנת 1949, גם ארצות הברית וגם ברית המועצות הוציאו את מרבית כוחותיהם מחצי האי הקוריאני.
עם שחר ה- 25 ביוני 1950 (24 ביוני בארצות הברית ובאירופה), פלשו 90,000 חיילים קומוניסטים של צבא העם הצפון קוריאני לדרום קוריאה מעבר להקבלה ה -38, ותפסו את כוחות רפובליקת קוריאה לגמרי מכל משמר וזרקו אותם לפזיזה נסיגה דרומית. בשעות אחר הצהריים של ה- 25 ביוני, מועצת הביטחון האמריקאית התכנסה בישיבת חירום ואישרה החלטה אמריקאית הקוראת "הפסקת פעולות איבה מיידיות" ונסיגת כוחות צפון קוריאה למקביל ה -38. באותה עת, ברית המועצות החרימה את מועצת הביטחון בגלל סירובה של ארה"ב להודות ברפובליקה העממית של סין, ולכן החמיצה את ההזדמנות שלה להטיל וטו על החלטות אמריקאיות אחרות.
ב- 27 ביוני הודיע הנשיא טרומן לאומה ולעולם כי אמריקה תתערב בסכסוך הקוריאני על מנת למנוע כיבוש של מדינה עצמאית על ידי הקומוניזם. טרומן הציע כי ברית המועצות עומדת מאחורי הפלישה הצפון קוריאנית, ולמעשה הסובייטים נתנו אישור שבשתיקה לפלישה, שבוצעה עם טנקים וכלי נשק מתוצרת סובייטית. למרות החשש כי התערבות ארה"ב בקוריאה עשויה להוביל ללוחמה גלויה בין ארצות הברית ורוסיה לאחר שנים של "מלחמה קרה", החלטתו של טרומן התקבלה באישור מוחץ מצד הקונגרס וציבור ארה"ב. טרומן לא ביקש הכרזת מלחמה, אך הקונגרס הצביע להאריך את הטיוטה ואישר לטרומן להזעיק אנשי מילואים.
ב- 28 ביוני, מועצת הביטחון התכנסה שוב ובהעדר המשך ברית המועצות התקבלה החלטה אמריקאית המאשרת את השימוש בכוח נגד צפון קוריאה. ב- 30 ביוני, טרומן הסכים לכוחות היבשה האמריקניים לקוריאה, וב -7 ביולי המליצה מועצת הביטחון לכל כוחות הבריטניה שנשלחו לקוריאה להיות תחת פיקוד ארה"ב. למחרת מונה הגנרל דאגלס מקארתור למפקד כל כוחות האוניברסיטה בקוריאה.
בחודשי הפתיחה של המלחמה התקדמו כוחות האנגלים בראשות ארה"ב במהירות נגד הצפון קוריאנים, אולם כוחות קומוניסטים סיניים נכנסו לקבוצה באוקטובר והטילו את בעלות הברית לנסיגה חפוזה. באפריל 1951, טרומן שחרר את מקארתור מפיקודו לאחר שאיים בפומבי להפציץ את סין בניגוד למדיניות המלחמה המוצהרת של טרומן. טרומן חשש כי הסלמה של לחימה עם סין תביא את ברית המועצות למלחמת קוריאה.
בחודש מאי 1951 נדחקו הקומוניסטים למקביל ה -38, וקו הקרב נותר בסביבתו למשך שארית המלחמה. ב- 27 ביולי 1953, לאחר שנתיים של משא ומתן, נחתמה שביתת נשק שהסתיימה את המלחמה והקמה מחדש את אוגדת 1945 בקוריאה שקיימת עד היום. במלחמת קוריאה נהרגו כ -150,000 חיילים מדרום קוריאה, ארצות הברית וממדינות בריטניה המשתתפות, וכמיליון אזרחים דרום קוריאנים נספו. הערכה של 800,000 חיילים קומוניסטים נהרגו, ולמעלה מ -200,000 אזרחים צפון קוריאנים מתו.
הדמות המקורית של הכוחות האמריקנים איבדה 54,246 הרוגים כשנוי במחלוקת כאשר הפנטגון הודה בשנת 2019 כי כל הכוחות האמריקאים שנהרגו ברחבי העולם בתקופת מלחמת קוריאה שולבו במספר זה. לדוגמא, כל חייל אמריקני שנהרג בתאונת דרכים בכל מקום בעולם מיוני 1950 ועד יולי 1953, נחשב לנפגע במלחמת קוריאה. אם מקרי המוות הללו מופקעים מכלל 54,000 האנשים, ומותירים רק את האמריקנים שמתו (מכל סיבה שהיא) בתיאטרון המבצעים הקוריאני, סך כל ההרוגים בארה"ב במלחמת קוריאה הם 36,516.
