נשיא ברית המועצות, לאוניד ברז'נייב, ונשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, נפגשים במוסקבה, חותמים על הסכמי שיחות הגבלת נשק אסטרטגי (SALT). באותה תקופה הסכמים אלה היו הניסיונות מרחיקי הלכת לשלוט בנשק גרעיני אי פעם.

ניקסון וברז'נייב נראו מועמדים לא סבירים למדינות האמריקניות והסובייטים שיחתמו על הסכם הגבלת נשק פורץ דרך. שני הגברים נשאו מוניטין כלוחמים קשים מהמלחמה הקרה. עם זאת, עד 1972, שני המנהיגים היו להוטים ליחסים דיפלומטיים קרובים יותר בין מדינותיהם. ברית המועצות הייתה מעורבת במלחמת מילים עוינת יותר ויותר עם סין הקומוניסטית; סכסוכי גבול בין שתי המדינות פרצו בשנים האחרונות. ארצות הברית חיפשה עזרה בחילוץ עצמה מהמלחמה הלא פופולרית והיקרה בווייטנאם. במיוחד ניקסון רצה להוריד את דעתו של הציבור האמריקני מהעובדה שבמשך כמעט ארבע שנים כנשיא, הוא לא הצליח להביא לסיום הסכסוך. פגישת הפסגה בפברואר מאי 1972 בין ניקסון לברז'נייב הייתה רגע מצוין לקיים את היחסים ההדוקים יותר שכל אחד מהם רצה.

המרכיב החשוב ביותר בפסגה נגע להסכמי SALT. דיונים בנושא SALT התרחשו במשך כשנתיים וחצי, אך עם התקדמות מועטה. אולם במהלך הפגישה במאי 1972 בין ניקסון לברז'נייב הושגה פריצת דרך מונומנטאלית. הסכמי SALT שנחתמו ב- 27 במאי התייחסו לשני סוגיות עיקריות. ראשית, הם הגבילו את מספר אתרי הטילים האנטיבליסטיים (ABM) שכל מדינה יכולה הייתה לשניים. (ABMs היו טילים שנועדו להשמיד טילים נכנסים.) שנית, מספר הטילים בליסטיים בין יבשתיים וטילי בליסטיקה ששוגרו בצוללת הוקפא ברמות קיימות. עם זאת, לא היה שום דבר בהסכמים על מספר טילי כניסה חוזרים שניתן לכוון באופן עצמאי (טילים בודדים הנושאים ראש נפץ גרעיני מרובה) או על פיתוח כלי נשק חדשים. אף על פי כן, מרבית האמריקנים והסובייטים ציינו את הסכמי SALT כהישגים אדירים. באוגוסט 1972 אישר הסנאט האמריקני את ההסכמים בהצבעה מוחצת. SALT-I, כידוע, היה הבסיס לכל שיחות המגבלות על הנשק שבאו אחר כך.