ביום זה בשנת 1863 מציע הנשיא אברהם לינקולן את תוכנית הפיוס שלו לאיחוד ארצות הברית עם הכרזתו של אמנסטי ושיקום.

בשלב זה במלחמת האזרחים, היה ברור שלינקולן היה צריך לתכנן כמה תוכניות מקדימות לשחזור לאחר המלחמה. צבאות האיחוד כבשו חלקים נרחבים בדרום, וכמה מדינות היו מוכנות לבנות מחדש את ממשלותיהן. הכרוז התייחס לשלושה תחומי דאגה עיקריים. ראשית, היא אפשרה חנינה מלאה ושיקום רכוש לכל העוסקים במרד למעט בכירי הקונפדרציה והמנהיגים הצבאיים. שנית, היא איפשרה להקים ממשלת מדינה חדשה כאשר 10 אחוז מהבוחרים הזכאים נקטו בשבועת אמונים לארצות הברית. שלישית, מדינות הדרום שהודו באופן זה עודדו לחוקק תוכניות להתמודד עם העבדים המשוחררים כל עוד לא נפגע חירותם.

בקיצור, תנאי התוכנית היו קלים לרוב הדרום לקבל. אף כי שחרור העבדים היה גלולה בלתי אפשרית עבור חלק מהקונפדרציות לבלוע, התוכנית של לינקולן הייתה צדקה, בהתחשב ביוקר המלחמה. עם הכרזת אמנסטי ושיקום, לינקולן ניצל את היוזמה לשחזור מהקונגרס. כמה רפובליקנים רדיקליים חשבו שהתוכנית הייתה קלה מדי בדרום, אך אחרים קיבלו אותה בגלל יוקרתו של הנשיא ומנהיגותו. לאחר רצח לינקולן באפריל 1865, המחלוקות בנוגע למדיניות השחזור שלאחר המלחמה הובילו לקרב סוער בין הנשיא הבא, אנדרו ג'ונסון, והקונגרס.