ביום זה בשנת 1954, קבוצת ילדים מבית הספר היסודי לארסנל בפיטסבורג, פנסילבניה, מקבלים את הזריקות הראשונות לחיסון הפוליו החדש שפותח על ידי ד"ר ג'ונאס סאלק.

אף על פי שלא היה הרסני כמו המגיפה או השפעת, פוליו-מיאליטיס הייתה מחלה מדבקת ביותר שהגיחה בהתפרצויות אימתניות ונראה היה בלתי אפשרי לעצור אותה. בתקיפת תאי העצב ולעיתים במערכת העצבים המרכזית, הפוליו גרם להתדרדרות שרירים, שיתוק ואפילו מוות. אפילו כאשר הרפואה השתפרה מאוד במחצית הראשונה של המאה העשרים בעולם המערבי, הפוליו עדיין נפגעה, והשפיעה בעיקר על ילדים אך לעיתים גם על מבוגרים. הקורבן המפורסם ביותר של פרוץ 1921 באמריקה היה הנשיא לעתיד פרנקלין דלאנו רוזוולט, אז פוליטיקאי צעיר. המחלה התפשטה במהירות והותירה את רגליו משותקות לצמיתות.

בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים, צעדת המחול, ארגון העקורים שהוקם בעזרתו של הנשיא רוזוולט למציאת דרך להתגונן מפני מחלת הפוליו, גייס את ד"ר ג'ונאס סאלק, ראש המעבדה לחקר הווירוסים באוניברסיטת פיטסבורג. סאלק מצא שלפוליו היו עד 125 זנים משלושה סוגים בסיסיים, וכי נדרש חיסון יעיל בכדי להילחם בשלושתם. על ידי גידול דגימות של נגיף הפוליו ואז השבתתו, או "הרגתם" על ידי הוספת חומר כימי הנקרא פורמלין, פיתח סאלק את החיסון שלו, שהצליח לחסן בלי להדביק את החולה.

לאחר שהחלו חיסונים המוניים בשנת 1954, כולם התפעלו מאחוזי ההצלחה הגבוהים שהם 60-70 אחוזים עד שהחיסון גרם להתפרצות פתאומית של כ -200 מקרים. לאחר שנקבע כי המקרים כולם נגרמו כתוצאה מקבוצה אחת לקויה של החיסון, שופרו תקני הייצור, ובאוגוסט 1955 ניתנו כ -4 מיליון זריקות. מקרי הפוליו בארה"ב ירדו מ- 14,647 בשנת 1955 ל- 5,894 בשנת 1956, ובשנת 1959 כ -90 מדינות אחרות השתמשו בחיסון של סאלק.

גרסה מאוחרת יותר של חיסון הפוליו, שפותחה על ידי אלברט סאבין, השתמשה בצורה מוחלשת של הנגיף החי ונבלעה במקום הוזרקה. זה היה ברשיון בשנת 1962 ועד מהרה הפך פופולרי יותר מחיסון של סאלק, מכיוון שהיה זול יותר לייצור ופשוט יותר לאנשים לקחת. עדיין אין תרופה לפוליו לאחר הצטמצמותה, אך השימוש בחיסונים למעשה ביטל את הפוליו בארצות הברית. על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מקרי הפוליו הצטמצמו ב -99 אחוז והם שורדים רק בקרב הקהילות העניות והשוליים ביותר בעולם. מי מקווה למגר את המחלה בכך שיספק לכל ילד את החיסון.