הנשיא הארי ס. טרומן יוצא לחקיקה בנושא חוק הסיוע הזר משנת 1948, הידוע יותר בשם תוכנית מרשל. המעשה סיפק בסופו של דבר מעל 12 מיליארד דולר סיוע להתאוששות הכלכלית של מערב אירופה.
בשנים הראשונות שלאחר תום מלחמת העולם השנייה צליחו כלכלות האומות השונות במערב אירופה. האבטלה הייתה גבוהה, הכסף היה מחסור, וחוסר בית ורעב לא היו ידועים במדינות שנפגעו במלחמה. קובעי מדיניות אמריקאים שקלו את המצב כרוך בסכנה. בעידן המלחמה הקרה המתפתחת, היו שהרגישו שההפרטה הכלכלית במערב אירופה הפכה מקום גידול פוריה לתעמולה קומוניסטית.
מרכיב מרכזי במדיניותה של אמריקה להכיל את השפעתה של ברית המועצות היה התאוששותה של גרמניה המערבית (מזרח גרמניה נכבשה על ידי כוחות סובייטים), וההתאוששות הזו חייבה להחיות את השווקים הטבעיים של גרמניה במערב אירופה. בנוסף, חיזוק הכלכלות של מדינות מערב אירופה אחרות היה מצייד אותם טוב יותר להילחם באיום הקומוניזם, בין אם מההתרחבות הסובייטית או ממפלגות קומוניסטיות פנים. ביוני 1947, שר החוץ ג'ורג 'סי מרשל הזמין קריאה דרמטית לתכנית התאוששות כלכלית מאסיבית, שתספק מיליארדים לכלכלות עומדות במערב אירופה. התוצאה של קריאתו של מרשל לפעולה הייתה חוק הסיוע הזר משנת 1948, שהועבר בשוליים רחבים בקונגרס. בחתימתו על המעשה הצהיר הנשיא טרומן כי הוא מייצג "אולי המיזם הגדול ביותר במדיניות קונסטרוקטיבית שכל מדינה קיבלה על עצמה." המזכיר מרשל ברך את הקונגרס על כך ש"התמודד עם משבר גדול באומץ ובחוכמה. "
המעשה סיפק מענק ראשוני של ארבעה מיליארד דולר למערב אירופה. עד שתכנית התוכנית הסתיימה בסוף 1951 הוצאו מעל 12 מיליארד דולר. למרות שתוכנית מרשל לא הייתה הצלחה מוחלטת (הזרימה הגדולה של הדולרים האמריקניים הובילה לאינפלציה משתוללת באזורים מסוימים), היא אכן התייצבה והחייאה את כלכלות מערב אירופה. שר החוץ הבריטי ארנסט בוין הצהיר שזה היה "חבל הצלה לגברים טובעים".
