ביום זה בשנת 1798, אחת ההפרות המצערות ביותר של החוקה האמריקאית בהיסטוריה הופכת לחוק פדרלי כאשר הקונגרס מעביר את חוק ההחלמה, ומסכן את החירות באומה החדשה והשברירית. בזמן שארצות הברית עסקה בלחימה של חיל הים עם צרפת המהפכנית, המכונה "מלחמת מעין העולם", אלכסנדר המילטון והפדרליסטים של הקונגרס ניצלו את הפחדים בזמן המלחמה של הציבור, וניסחו והעבירו את מעשי החייזרים והסדציה, מבלי להתייעץ לראשונה עם הנשיא ג'ון אדאמס.
שלושת המעשים הראשונים כיוונו לזכויות המהגרים. תקופת התושבות שנדרשה לפני שהעולים יכלו להגיש בקשה לאזרחות הוארכה מחמש ל -14 שנים, והנשיא קיבל את הכוח לעכב ולגורש את מי שהוא רואה כאויבים. הנשיא אדמס מעולם לא ניצל את היכולת החדשה שלו לשלול זכויות למהגרים. עם זאת, המערכה הרביעית, חוק ההתחמשות, הופעלה לפועל והפכה לסימן שחור על המוניטין של האומה. תוך הפרה ישירה של ערבות החוקה לחופש הביטוי, חוק המרדה התיר את העמדתם לדין של אנשים שהשמיעו או ערכו את מה שהממשלה ראתה כהערות זדוניות בנוגע לנשיא או ממשלת ארצות הברית. ארבעה עשר רפובליקנים, בעיקר עיתונאים, הועמדו לדין, וחלקם נכלאו, במסגרת המעשה.
בניגוד למעשי החייזרים והסדציה, תומס ג'פרסון וג'יימס מדיסון ניסחו את החלטות וירג'יניה וקנטאקי והצהירו כי המעשים מהווים הפרה של התיקונים הראשונים והעשיריים. הנשיא אדמס, שנחרד מהמקום בו המילטון והפדרליסטים של הקונגרס הובילו את המדינה במסווה של משבר מלחמה, ניסה לסיים את המלחמה הבלתי מוצהרת עם צרפת כדי לחתור תחת מאמציהם. הוא איים להתפטר מהנשיאות ולהשאיר את הפדרליסטים עם סגן נשיא הרפובליקה תומאס ג'פרסון אם לא ישמיעו בקריאתו לשלום. אדמס הצליח לבטל את התוכניות של המילטון והפדרליסטים, אך סיים כל תקווה לבחירתו המחודשת בתהליך.
