לאחר שלוש שנים של מלחמה, במהלכן לא הוענק פרס נובל לשלום, ועדת נובל נורווגית מעניקה את פרס 1917 לוועד הבינלאומי של הצלב האדום.
מאז פרוץ מלחמת העולם הראשונה, החליטה ועדת נובל שלא להעניק את פרס השלום השנתי שלה, וקבעה רשמית כי לא היו מועמדים מועמדים ראויים. בינואר 1917, לעומת זאת, פרופסור לואי רנו, עורך דין בולט, זכה בעבר בפרס נובל לשלום (בשנת 1906, על תפקידו בהרחבת אמנת ג'נבה לכלול לוחמה ימית), ונשיא הצלב האדום הצרפתי, פרס את ה- ICRC לפרס השנה. רנו עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם מזכיר ועדת נובל, ראגנוואלד מו, במהלך תהליך המינוי לפני כן. בנוסף, ממשלת שוויץ מינתה בנפרד את ה- ICRC, שפעיליהם היו מבוססים בז'נבה.
במועמדותיהם, רנו וגם השוויצרים שיבחו את הצלב האדום על הקמתו של הסוכנות האסירית הבינלאומית לשבויים, שפעלה למתן הקלה לחיילים שנלכדו על ידי כוחות האויב ולספק תקשורת בין האסירים למשפחותיהם. הם גם שיבחו את מאמציה להעביר חיילים פצועים למדינות ביתם דרך שוויץ הנייטרלית. מאות מתנדבי הצלב האדום עבדו בז'נבה ובשדה במהלך המלחמה, והפנו פניות למפקדים צבאיים ולפקידי בתי חולים כאחד, במטרה למצוא מידע על אסירים והפצועים, והעלו למעלה מ- 800,000 תקשורת למשפחות חיילים עד יוני 1917.
זו לא הייתה הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה, כי הצלב האדום יכובד על ידי ועדת נובל על עבודתו ההומניטרית. מייסדה, הנרי דונאנט משוויץ, זכה בפרס השלום הראשון אי פעם ב -1901; ארגון הצלב האדום היה ממשיך לתבוע את הפרס פעמיים נוספות בסוף המאה, בשנת 1944 ו -1963.
