תוֹכֶן
לאחר שהמפלגה הלאומית עלתה לשלטון בדרום אפריקה בשנת 1948, ממשלתה הלבנה-כל-לבן החלה מייד לאכוף מדיניות קיימת של הפרדה גזעית תחת מערכת חקיקה שכינתה אפרטהייד. תחת האפרטהייד, דרום אפריקאים לא לבנים (רוב האוכלוסייה) ייאלצו להתגורר באזורים נפרדים מלבנים ולהשתמש במתקנים ציבוריים נפרדים, והמגע בין שתי הקבוצות היה מוגבל. למרות התנגדות עזה ועקבית לאפרטהייד בדרום אפריקה ומחוצה לה, חוקיה נותרו בתוקף במשך החלק הטוב ביותר של 50 שנה. בשנת 1991 החלה ממשלתו של הנשיא פ. דה קלרק לבטל את מרבית החקיקה שסיפקה את הבסיס לאפרטהייד.
האם ידעת? מנהיג האו"ם נלסון מנדלה, ששוחרר מהכלא בפברואר 1990, עבד בשיתוף פעולה הדוק עם ממשלתו של הנשיא פ. דה קלרק כדי לערוך חוקה חדשה לדרום אפריקה. לאחר ששני הצדדים עשו ויתורים הם הגיעו להסכמה בשנת 1993, והם היו חולקים את פרס נובל לשלום באותה השנה על מאמצים.
השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה הביאו הולכות וגוברות כלכליות לדרום אפריקה, ושכנעו את הממשלה לחזק את מדיניות ההפרדה הגזעית שלה. בשנת 1948 המפלגה הלאומית של אפריקנר ניצחה בבחירות הכלליות תחת הסיסמה "אפרטהייד" (תרתי משמע) "נפרדות". מטרתם הייתה לא רק להפריד בין המיעוט הלבן של דרום אפריקה לבין הרוב הלא-לבן שלה, אלא גם להפריד לא-לבנים זה מזה, ולחלק דרום אפריקאים שחורים בקווי שבט על מנת להקטין את כוחם הפוליטי.
אפרטהייד הופך לחוק
עד 1950 אסרה הממשלה על נישואים בין לבנים לאנשים מגזעים אחרים, ואסרה על יחסי מין בין דרום אפריקאים שחורים ולבנים. חוק רישום האוכלוסין משנת 1950 סיפק את המסגרת הבסיסית לאפרטהייד על ידי סיווג כל דרום אפריקאים לפי גזע, כולל בנטו (אפריקאים שחורים), צבעוניים (גזע מעורב) ולבן. בהמשך נוספה קטגוריה רביעית, אסייתית (פירושה הודית ופקיסטנית). בחלק מהמקרים החקיקה חילקה משפחות; ניתן היה לסווג את ההורים כלבנים, בעוד שילדיהם סווגו כצבעוניים.
סדרה של מעשי מקרקעין הקצתה למעלה מ 80 אחוז מאדמות הארץ למיעוט הלבן, ו"חוקי מעבר "חייבו שאינם לבנים לשאת מסמכים המאשרים את נוכחותם באזורים מוגבלים. על מנת להגביל את הקשר בין הגזעים, הממשלה הקימה מתקנים ציבוריים נפרדים לבנים וללא לבנים, הגבילה את פעילותם של איגודים עובדים לא לבנים ושללה השתתפות לא לבנה בממשל הלאומי.
אפרטהייד ופיתוח נפרד
הנדריק ורווארד, שהפך לראש ממשלה בשנת 1958, היה מצמצם את מדיניות האפרטהייד עוד יותר למערכת שכינה אותה "התפתחות נפרדת". החוק לקידום ממשל עצמי של בנטו משנת 1959 יצר 10 מולדות של בנטו המכונות בנטוסטנים. הפרדת דרום אפריקאים שחורים זה מזה אפשרה לממשלה לטעון כי אין רוב שחור, וצמצמה את האפשרות שהשחורים יתאחדו לארגון לאומני אחד. כל דרום אפריקאים שחורים הוגדרו כאזרח כאחד הבנטוסטנים, מערכת שלכאורה העניקה להם זכויות פוליטיות מלאות, אך למעשה הוציאה אותם מהגוף הפוליטי של האומה.
באחד ההיבטים ההרסניים ביותר של אפרטהייד, הממשלה הוציאה בכוח דרום אפריקאים שחורים מאזורים כפריים המיועדים "לבנים" למולדות, ומכרה את אדמתם במחירים נמוכים לחקלאים לבנים. בשנים 1961 עד 1994, יותר מ -3.5 מיליון בני אדם הוצאו בכוח מבתיהם והופקדו בבנטוסטנים, שם הושלכו לעוני וחוסר תקווה.
האופוזיציה לאפרטהייד
ההתנגדות לאפרטהייד בדרום אפריקה לבשה צורות רבות במהלך השנים, מהפגנות לא אלימות, הפגנות ושביתות ועד פעולה פוליטית ובסופו של דבר להתנגדות חמושה. יחד עם הקונגרס הלאומי של הודו הדרומית, ארגן ה- ANC ישיבה המונית בשנת 1952, במהלכה שרפו המשתתפים את ספרי הדרכון שלהם. קבוצה שכינתה את עצמה קונגרס העם אימצה בשנת 1955 אמנת חירות בה טענה כי "דרום אפריקה שייכת לכל מי שחי בה, שחור או לבן." הממשלה פירקה את הישיבה ועצרה 150 איש והאשימה אותם בבגידה גבוהה.
בשנת 1960, בעיירה השחורה שרפסוויל, פתחה המשטרה באש על קבוצה של שחורים לא חמושים הקשורים לקונגרס הפאן-אפריקני (PAC), חורש של האו"ם. הקבוצה הגיעה לתחנת המשטרה ללא מעברים, והזמינה מעצר כמעשה התנגדות. לפחות 67 שחורים נהרגו ויותר מ -180 נפצעו. שארפסוויל שכנע מנהיגים רבים באנטי-אפרטהייד כי הם אינם יכולים להשיג את יעדיהם באמצעים של שלום, וגם ה- PAC וגם ה- ANC הקימו אגפים צבאיים, שאף אחד מהם לא היווה איום צבאי רציני על המדינה. עד 1961, רוב מנהיגי ההתנגדות נפלו בשבי ונשפטו לתקופות מאסר ארוכות או הוצאו להורג. נלסון מנדלה, מייסד אומקונטו אנחנו סיזווה ("חנית האומה"), הזרוע הצבאית של ה- ANC, נכלא בין השנים 1963 ל- 1990; כליאתו תמשוך תשומת לב בינלאומית ותעזור לגייס תמיכה למען האנטי-אפרטהייד.
אפרטהייד מגיע לסיומו
בשנת 1976, כאשר אלפי ילדים שחורים בסווטו, עיירה שחורה מחוץ ליוהנסבורג, הפגינו נגד דרישת השפה האפריקנית לסטודנטים אפריקאים שחורים, המשטרה פתחה באש עם גז מדמיע וכדורים. ההפגנות והפגיעות הממשלתיות שבאו אחריה, בשילוב עם מיתון כלכלי לאומי, הפנו את תשומת הלב הבינלאומית לדרום אפריקה וניפצו את כל האשליות שהאפרטהייד הביא שלום או שגשוג לאומה. האסיפה הכללית של האו"ם הוקיעה את האפרטהייד בשנת 1973, ובשנת 1976 הצביעה מועצת הביטחון של האו"ם להטיל אמברגו חובה על מכירת נשק לדרום אפריקה. בשנת 1985 הטילו בריטניה וארצות הברית סנקציות כלכליות על המדינה.
תחת לחץ מצד הקהילה הבינלאומית, ממשלת המפלגה הלאומית של פיטר בוטה ביקשה להנהיג כמה רפורמות, כולל ביטול חוקי המעבר ואיסור קיום יחסי מין ונישואין בין גזעיים. עם זאת, הרפורמות לא התייחסו לשינוי מהותי, ועד שנת 1989 נלחץ על בוטה לפנות הצדה לטובת F.W. de Klerk. בהמשך ביטלה ממשלתו של דה קלרק את חוק רישום האוכלוסין, כמו גם את מרבית החקיקה האחרת שהיוו את הבסיס החוקי לאפרטהייד. חוקה חדשה, שהעשירה את השחורים וקבוצות גזעיות אחרות, נכנסה לתוקף בשנת 1994, ובחירות באותה שנה הובילו לממשלת קואליציה ברוב לא לבן, שציינה את סיומה הרשמי של מערכת האפרטהייד.
