תוֹכֶן
מהומות דטרויט מ -1967 היו בין המהומות האלימות וההרסניות ביותר בתולדות ארה"ב. עד שהסתיימה שפיכות הדמים, הבעירה והבזיזה לאחר חמישה ימים, 43 בני אדם נהרגו, 342 נפצעו, כמעט 1,400 בניינים נשרפו וכ -7,000 כוחות המשמר הלאומי וכוחות הצבא האמריקני נקראו לשירות.
יחסי מרוץ באמריקה של שנות השישים
בקיץ ההולך של 1967, השכונה האפריקאית-אמריקאית בווירג'יניה פארק, בעיקר דטרויט, הייתה קדירה מביכה של מתח גזעי. כ- 60,000 תושבים בעלי הכנסה נמוכה נדחסו ל -460 דונם של השכונה, והתגוררו ברובם בדירות קטנות ומחולקות.
מחלקת משטרת דטרויט, שהייתה באותה תקופה רק כחמישים קצינים אמריקאים אפריקאים, נתפסה כצבא כובש לבן. האשמות של פרופיל גזע ואכזריות משטרתית היו דבר שבשגרה בקרב התושבים השחורים של דטרויט. הלבנים האחרים היחידים בפארק וירג'יניה נסעו מהפרברים לנהל את העסקים ברחוב 12, ואז נסעו הביתה למובלעות אמידות מחוץ לדטרויט.
העיר כולה הייתה במצב של מריבה כלכלית וחברתית: כאשר תעשיית הרכב המפורסמת של העיר מוטור השילה מקומות עבודה ועברה ממרכז העיר, הכבישים המהירים ומתקני הפרברים סימנו את תושבי המעמד הבינוני, מה שהגדיל את חיוניותו של דטרויט והשאיר אחריו ריק מחסנים, אבטלה רחבה וייאוש מרושש.
תרחיש דומה התבטא במטרופולינים ברחבי אמריקה, שם "טיסה לבנה" הפחיתה את בסיס המס בערים משגשגות שהיו בעבר, וגרמה למכות עירוניות, עוני ואי-גזע. באמצע יולי 1967, העיר ניוארק, ניו ג'רזי, התפרצה באלימות כאשר התושבים השחורים נלחמו במשטרה בעקבות הכאת נהג מונית שחור והותירו 26 אנשים הרוגים.
סצנת הרחוב ה -12
בלילה, רחוב 12 בדטרויט היה נקודה חמה של חיי לילה בעיר הפנימית, הן חוקיות והן בלתי חוקיות. בפינת הרחוב ה -12 וקליירמונט, הפעיל ויליאם סקוט "חזיר עיוור" (מועדון שלאחר שעות העבודה) בסופי שבוע ממשרדי הליגה הקהילתית המאוחדת למען אזרחים, קבוצה לזכויות האזרח. סמנכ"ל המשטרה פשט לעתים קרובות על מפעלים כאלה ברחוב 12, ובשעה 3:35 בערב ביום ראשון בבוקר, 23 ביולי, הם התקדמו נגד המועדון של סקוט.
באותו לילה חם ולח, הממסד אירח מסיבה למספר ותיקים, בהם שני אנשי שירות שחזרו לאחרונה ממלחמת וייטנאם, ופטרוני הבר לא ששו לעזוב את המועדון הממוזג. מחוץ לרחוב החל קהל להתאסף כששוטרים המתינו לרכבים שיסלקו את 85 הפטרונים.
שעה עברה לפני שהאדם האחרון נלקח, ובאותה עת כ -200 צופים עמדו ברחוב. בקבוק התרסק ברחוב. השוטרים הנותרים התעלמו, אך אז נזרקו בקבוקים נוספים, כולל אחד דרך חלון הניידת. המשטרה ברחה כשפרצה מהומה קטנה. בתוך שעה אלפי אנשים שפכו לרחוב מבניינים סמוכים.
ההתרסקות החלה ברחוב ה -12 וסגרו חנויות ועסקים. בסביבות השעה 6:30 לפנות בוקר פרצה השריפה הראשונה, ועד מהרה הבערה חלק ניכר מהרחוב. בצהריים נקראו כל שוטר וכבאי בדטרויט לתפקיד. ברחוב ה -12 נלחמו קצינים בכדי לשלוט בהמון הסורר. כבאים הותקפו כשניסו להילחם בלהבות.
משמר לאומי מגיע
ראש עיריית דטרויט, ג'רום פ. קוואנו, ביקש ממושל מישיגן, ג'ורג 'רומני, במשטרת המדינה, אך 300 קצינים נוספים אלה לא הצליחו למנוע מההתפשטות להתפשט לאזור של 100 בלוקים סביב פארק וירג'יניה. המשמר הלאומי הוזמן זמן קצר לאחר מכן אך לא הגיע עד הערב. בסוף יום ראשון נעצרו יותר מאלף בני אדם, אולם ההתפרעות המשיכה להתפשט ולהתעצם. חמישה אנשים מתו עד יום ראשון בערב.
ביום שני נמשכו ההתפרעויות ו -16 בני אדם נהרגו, רובם בידי שוטרים או אנשי משמר. על פי הדיווחים, צלפים ירו לעבר הכבאים, וצינורות כיבוי נחתכו. המושל רומני ביקש מהנשיא לינדון ב. ג'ונסון לכוחות ארה"ב. כמעט 2,000 צנחנים בצבא הגיעו ביום שלישי והחלו לסייר ברחובות דטרויט בטנקים ובנגמ"שים.
עשרה אנשים נוספים מתו באותו יום, ו -12 נוספים ביום רביעי. ביום חמישי, 27 ביולי, הסדר הוחזר סופית. יותר מ -7,000 בני אדם נעצרו במהלך ארבעת ימי ההתפרעות. בסך הכל נהרגו 43 בני אדם. כ -1,700 חנויות נבזזו וכמעט 1,400 בניינים נשרפו, וגרמו לנזק לרכוש של כ- 50 מיליון דולר. כ -5,000 איש נותרו ללא קורת גג.
נציבות קרנר
מה שנקרא מהומות רחוב 12 היה המהומה השלישית החמורה ביותר בתולדות ארה"ב, שהתרחשה במהלך תקופה של סכסוך גזעי על קדחת קדחת ומספר מהומות גזע ברחבי אמריקה. רק מהומות טיוטות ניו יורק משנת 1863 ומהומות מהלוס אנג'לס בשנת 1992 גרמו להרס רב יותר.
בעקבות המהומות בניוארק ודטרויט, הנשיא ג'ונסון מינה ועדה מייעצת לאומית להפרעות אזרחיות, המכונה לעיתים קרובות ועדת קרנר על שם יו"ר המושל אוטו קרנר מאילינוי. בפברואר 1968, שבעה חודשים לאחר סיום המהומות בדטרויט, פרסמה הוועדה את דו"ח 426 העמודים שלה.
ועדת קרנר זיהתה יותר מ -150 מהומות או הפרעות עיקריות בין 1965 ל -1968. בשנת 1967 בלבד נהרגו 83 בני אדם ו -1,800 נפצעו, רובם רכושם של אפרו-אמריקנים והערכה של למעלה מ- 100 מיליון דולר נפגעו, בזזו או נהרסו. .
בכוונה, הצהיר הדו"ח כי "האומה שלנו מתקדמת לעבר שתי חברות, אחת שחורה, אחת לבנה נפרדת ולא שוויונית. התגובה להפרעות בקיץ שעבר האיצה את התנועה והעמיקה את החלוקה. אפליה והפרדה חודרים זה מכבר לחיי אמריקה רבים. הם מאיימים כעת על עתידו של כל אמריקני. "
עם זאת, החוקרים מצאו סיבה לתקווה: "החלוקה הגזענית המעמיקה הזו אינה בלתי נמנעת. ניתן להפוך את התנועה בנפרד. "בנוסף, בדו"ח נאמר כי" מה שהפורעים חיפשו היה השתתפות מלאה יותר בסדר החברתי וביתרונות החומריים שרוב אזרחי אמריקה נהנו מהם. במקום לדחות את המערכת האמריקאית, הם חששו להשיג לעצמם מקום בה. "
המקורות:
5 ימים בשנת 1967 עדיין שייק דטרויט: הניו יורק טיימס.
מרד 1967: החברה ההיסטורית של דטרויט.
דו"ח הוועדה המייעצת הלאומית להפרעות אזרחיות: סיכום הדו"ח: הוועדה המייעצת הלאומית בנושא הפרעות אזרחיות.
