באחת ההודעות הדרמטיות ביותר על המלחמה הקרה קובע הנשיא ג'ימי קרטר כי החל מה -1 בינואר 1979, ארצות הברית תכיר רשמית ברפובליקה העממית הקומוניסטית של סין (PRC) ותנתק את היחסים עם טייוואן.
בעקבות המהפכה המוצלחת של מאו טדונג בסין בשנת 1949, ארצות הברית סירבה בתוקף להכיר במשטר הקומוניסטי החדש. במקום זאת, אמריקה המשיכה להכיר ולספק את הממשלה הסינית הלאומנית שהוקמה על ידי צ'יאנג קאי-שק באי טייוואן. בשנת 1950, במהלך מלחמת קוריאה, התנגשו כוחות הצבא האמריקאיים וה PRC. במהלך שנות השישים, כעסה ארצות הברית על ידי תמיכה וסיוע של PRC בצפון וייטנאם במלחמת וייטנאם.
אולם בשנות השבעים של המאה העשרים, קיימת מערכת נסיבות חדשה. מבחינת ארה"ב, יחסים קרובים יותר עם ה- PRC יביאו תועלת כלכלית ופוליטית. כלכלית, אנשי עסקים אמריקאים היו להוטים לנסות ולנצל את השוק הסיני הענק. מבחינה פוליטית, קובעי המדיניות האמריקנים האמינו שהם יכולים לשחק ב"קלף סין "תוך שימוש ביחסים דיפלומטיים קרובים יותר עם ה- PRC כדי ללחוץ על הסובייטים להפוך ליותר נזילים במגוון סוגיות, כולל הסכמי נשק. ה- PRC גם רצתה לקיים יחסים טובים יותר עם אויבו הישן. היא חיפשה את הגידול הגדול בסחר עם ארצות הברית שנבע מיחסים מנורמללים ובמיוחד ציפה לטכנולוגיה שהיא עשויה להשיג מאמריקה. ה- PRC חיפש גם בעלי ברית. העימות הצבאי עם בעל בריתו לשעבר, וייטנאם, היה בפתח ובוייטנאם הייתה הסכם תמיכה הדדית עם הסובייטים.
ההכרזה של קרטר כי הקשרים הדיפלומטיים ינותקו עם טייוואן (שעליה התעקש PRC) הרגיזה רבים בקונגרס. חוק יחסי טייוואן עבר במהירות כנקמה. היא העניקה לטייוואן כמעט מעמד זהה לכל מדינה אחרת שהוכרה על ידי ארצות הברית וכן הוסיפה כי מכירת הנשק תמשיך לממשלה הלאומנית. במקום שגרירות ארה"ב בטייוואן, נציג "לא רשמי", המכונה המכון האמריקני בטייוואן, ימשיך לשרת את האינטרסים האמריקניים במדינה.
