שישה שבועות לאחר כניסת ארצות הברית רשמית למלחמת העולם הראשונה, קונגרס ארה"ב מעביר את חוק השירות הסלקטיבי ב- 18 במאי 1917, והעניק לנשיא ארה"ב את הכוח לגייס חיילים.
כאשר הלך לפני הקונגרס ב- 2 באפריל 1917, כדי להעביר את מלחמתו, הנשיא וודרו ווילסון התחייב לכל משאביו החומריים המשמעותיים של אומתו כדי לעזור לבעלות הברית, בריטניה, רוסיה ואיטליה להביס את המעצמות המרכזיות. עם זאת, מה שבעלות הברית היו זקוקות נואשות, היו כוחות טריים כדי להפיג את אנשיו המותשים בשדות הקרב של החזית המערבית, ואלו לא הצליחו ארצות הברית לספק מייד. למרות מאמץו של ווילסון לשפר את ההיערכות הצבאית במהלך שנת 1916, בזמן הכרזת המלחמה של הקונגרס, היה לארה"ב רק צבא קטן של מתנדבים, שמאה אלף איש, אשר בשום דרך לא הוכשרו או היו מצוידים לסוג הלחימה שמתנהל באירופה.
כדי לתקן מצב זה, וילסון דחף את הממשלה לאמץ גיוס צבאי, שלטענתו היה צורת הגיוס הדמוקרטית ביותר. לשם כך, הקונגרס העביר את חוק השירות הסלקטיבי, עליו חתם ווילסון לחוק ב- 18 במאי 1917. המעשה נדרש מכל הגברים בארה"ב בגילאי 21 עד 30 להירשם לשירות צבאי. תוך מספר חודשים נרשמו כעשרה מיליון גברים ברחבי הארץ בתגובה לטיוטה הצבאית.
הכוחות הראשונים של כוח המשלחת האמריקני (AEF), תחת מפקדו של האלוף ג'ון ג'יי פרשינג, החלו להגיע ליבשת אירופה ביוני 1917. עדיין היה צריך לגייס, להעביר אותם ולהכשירם, ורוב המפקדים החדשים היו מגויסים, ה- AEF לא החל למלא תפקיד מהותי בלחימה בצרפת עד כמעט שנה לאחר מכן, בסוף האביב ובקיץ 1918. באותה עת, רוסיה פרשה מהסכסוך בגלל מהפכה פנימית, והגרמנים פתחו מתקפה חדשה ותוקפנית בחזית המערבית. בינתיים, ארצות הברית העניקה לבעלות בריתה עזרה נדרשת בצורה רבה בסיוע כלכלי: הענקת כמויות אדירות של אשראי לבריטניה, צרפת ואיטליה; העלאת מס הכנסה בכדי לייצר הכנסות רבות יותר למאמץ המלחמתי; ומכירת אגרות חוב כביכול חירות לאזרחיה למימון רכישות של מוצרים וחומרי גלם על ידי ממשלות בעלות הברית בארצות הברית.
בסוף מלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1918 נרשמו כ -24 מיליון גברים לפי חוק השירות הסלקטיבי. מתוך כמעט 4.8 מיליון אמריקנים ששירתו בסופו של דבר במלחמה, גויסו כ -2.8 מיליון.
