למרות האופוזיציה הערבית החריפה, האו"ם מצביע על חלוקת פלסטין והקמת מדינה יהודית עצמאית.
הסכסוך המודרני בין יהודים לערבים בפלסטין הוא עוד בשנות העשרה של המאה העשרים, כאשר שתי הקבוצות תבעו את השטח שבשליטת בריטניה. היהודים היו ציונים, מהגרים אחרונים מאירופה ורוסיה שהגיעו למולדתם העתיקה של היהודים להקמת מדינה לאומית יהודית. הערבים הילידים הפלסטינים ביקשו לעצור את ההגירה היהודית ולהקים מדינה פלסטינית חילונית.
החל משנת 1929, ערבים ויהודים לחמו בגלוי בפלסטין, ובריטניה ניסתה להגביל את ההגירה היהודית כאמצעי לפייס את הערבים. כתוצאה מהשואה באירופה, יהודים רבים נכנסו לארץ ישראל באופן בלתי חוקי במהלך מלחמת העולם השנייה. קבוצות יהודיות קיצוניות הפעילו טרור נגד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל, שלדעתם בגדו בעניין הציוני. בסוף מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, ארצות הברית קיבלה את המטרה הציונית. בריטניה, שלא הצליחה למצוא פיתרון מעשי, הפנתה את הבעיה לאו"ם, שב- 29 בנובמבר 1947 הצביעו לחלוקת פלסטין.
היהודים היו צריכים להחזיק יותר ממחצית פלסטין, אם כי הם מהווים פחות ממחצית האוכלוסייה של פלסטין. הערבים הפלסטינים, בסיוע מתנדבים ממדינות אחרות, לחמו בכוחות הציוניים, אך היהודים הבטיחו שליטה מלאה על חלקם המוקצה לארץ ישראל וגם על שטח ערבי. ב- 14 במאי 1948, בריטניה נסוגה עם תום המנדט שלה, ומדינת ישראל הוכרזה על ידי יו"ר הסוכנות היהודית דוד בן גוריון. למחרת פלשו כוחות ממצרים, עבר הירדן, סוריה, לבנון ועירק.
הישראלים, אם כי פחות מצוידים, הצליחו להילחם נגד הערבים ואז לתפוס שטחי מפתח, כמו הגליל, החוף הפלסטיני, ורצועת שטח המחברת את אזור החוף לחלק המערבי של ירושלים. בשנת 1949 עזבו את הפסקות האש של בריטניה את מדינת ישראל בשליטה קבועה על אותם אזורים נכבשים. יציאתם של מאות אלפי ערבים פלסטינים מישראל במהלך המלחמה הותירה את המדינה ברוב יהודי משמעותי.
