ביום זה בשנת 1940, 300 מפציצים גרמנים פשטו על לונדון, בראשון מתוך 57 לילות רצופים של הפצצה. הפיצוץ "בליצקריג" (מלחמת בזק) יימשך עד מאי 1941.

לאחר הכיבוש המוצלח של צרפת, היה זה רק עניין של זמן עד שהגרמנים יפנו את הכוונת שלהם מעבר לתעלה לאנגליה. היטלר רצה בריטניה כנועה ונטרלה כדי שיוכל להתרכז בתוכניותיו למזרח, כלומר פלישת האדמות לברית המועצות, ללא הפרעה. מאז יוני הותקפו כלי שיט אנגלים בערוץ ונלחמו קרבות אוויריות על בריטניה, כאשר גרמניה ניסתה להשמיד את חיל האוויר המלכותי לקראת פלישה יבשתית. אולם כאשר גרמניה לא הצליחה לנכות את כוחה האווירי של בריטניה, במיוחד בקרב על בריטניה, היטלר שינה אסטרטגיות. פלישת קרקעות נפסלה עתה כבלתי מציאותית; במקום זאת בחר היטלר בטרור מוחלט כנשק הבחירה שלו.

לאינטליגנציה הבריטית היה מושג ההפצצה הקרובה. עדויות לתנועה רחבת היקף של דוברות גרמניות בערוץ וחקירת המרגלים הגרמנים הביאו אותם למסקנה הנכונה - למרבה הצער, זה היה בדיוק כמו שהרציפים של לונדון סבלו מהתקפת יום הראשון של הבליץ. בסוף היום המטוסים הגרמנים הפילו 337 טונות פצצות על לונדון. אף על פי שאוכלוסיות אזרחיות לא היו היעד העיקרי באותו יום, העניים ביותר של אזורי עוני לונדון - המזרח אנד חש את הנפילה תרתי משמע, מכה ישירה של פצצות שגויות כמו גם מהשריפות שפרצו והתפשטו ברחבי הסביבה. ארבע מאות וארבעים ושמונה אזרחים נהרגו באותו אחר הצהריים והערב.

מעט אחרי השעה 8 בערב הוזעקו יחידות צבאיות בריטיות בשם הקוד "קרומוול", כלומר הפלישה הגרמנית החלה. מצב חירום פרץ באנגליה; אפילו יחידות ההגנה הביתיות הוכנו למוכנות. אחת החסרונות האסטרטגיים העיקריים של היטלר במלחמה הייתה לזלזל בעקביות ברצון ובאומץ העם הבריטי. הם לא היו רצים או נחרצים בכניעה. הם היו נלחמים.