ההשתלבות, כפי שהיא חלה על פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, כוללת את סדרת האירועים שהחלה ב- 20 בדצמבר 1860, ונמשכה עד 8 ביוני של השנה שלאחר מכן, כאשר אחת-עשרה מדינות בדרום התחתון והעילית ניתקו את קשריהן עם איחוד. שבע המדינות המנתקות הראשונות בדרום התחתון הקימו ממשלה זמנית במונטגומרי, אלבמה. לאחר שהחלו פעולות האיבה בפורט סאמטר שבנמל צ'רלסטון ב- 12 באפריל 1861, מדינות הגבול וירג'יניה, ארקנסו, טנסי וצפון קרוליינה הצטרפו לממשלה החדשה, שהעבירה אז את בירתה לריצ'מונד, וירג'יניה. האיחוד היה אפוא מחולק בערך בקווים גיאוגרפיים. עשרים ואחת מדינות צפון וגבול שמרו על הסגנון והתואר של ארצות הברית, ואילו אחת עשרה מדינות העבדים אימצו את המינוח של מדינות אמריקה הקונפדרציה.
מדינות עבדי הגבול מרילנד, דלאוור, קנטאקי ומיזורי נותרו עם האיחוד, אף על פי שכולם תרמו מתנדבים לקונפדרציה. חמישים מחוזות של מערב וירג'יניה היו נאמנים לממשלת האיחוד, ובשנת 1863 היווה אזור זה המדינה הנפרדת של מערב וירג'יניה. ההכרה במונחים מעשיים פירושה שכשליש מהאוכלוסייה שיש לה משאבים חומריים משמעותיים פרשו ממה שהיוו אומה אחת והקימו ממשלה נפרדת.
התנאי פרישה שימש כבר בשנת 1776. דרום קרוליינה איימה על ההפרדה כאשר הקונגרס הקונטיננטלי ביקש למסות את כל המושבות על בסיס מספר אוכלוסיות כולל שיכלול עבדים. הכרחיות במקרה זה ולאורך כל תקופת המלה הפנימית פירושה טענה של אינטרסים של מיעוטים כנגד מה שנתפס כרוב עוין או אדיש. ההשתלבות הייתה עניין שדאגה לחלק מחברי האמנה החוקתית שנפגשה בפילדלפיה בשנת 1787. באופן תיאורטי, ההתנתקות הייתה קשורה קשר הדוק עם מחשבתו של וויג, שטענה בזכות המהפכה נגד ממשלה דפוטית. אלגרנון סידני, ג'ון לוק ואנשי חבר העמים הבריטי התווכחו על נושא זה, והיא מילאה תפקיד בולט במהפכה האמריקאית.
כל רפובליקה פדרלית מעצם טבעה הזמינה אתגר לשליטה מרכזית, סכנה שג'יימס מדיסון הכיר בה. הוא ביקש בוועידה סעיף האוסר על פרישה מהאיחוד המוצע ברגע שהמדינות תאשרו את החוקה. בדיון סביב נקודות אחרות הזהיר מדיסון שוב ושוב כי פרישה או "התנתקות" הם עניין חשוב. החוקה כמוסגרת והתקבלה סופית על ידי המדינות חילקה את הפעלת הכוח הריבוני בין המדינות לממשלה הלאומית. מתוקף היותו מסמך משפטי ובמובנים רבים מונה את סמכויות השלטון המרכזי, משוקלל האוגדה כלפי המדינות. עם זאת, חלק גדול מהאמנה נערך במונחים כלליים והיה חשוף לפרשנות שעשויה להשתנות עם הזמן והנסיבות.
הדבר שמדיסון חשש ממנו קיבל צורה קונקרטית במהלך קרבות המפלגה של ממשלות וושינגטון ואדמס. ובאופן פרדוקסאלי, מדיסון מצא את עצמו מעורב במי שנראה מאיים על פרידה. בתגובתם להנחת הכוח השרירותית בחוקי החייזרים וההתמצאות טענו תומאס ג'פרסון ומדיסון לביטול המדינה בחקיקה זו. תגובתו של ג'פרסון בהחלטה של קנטאקי קידמה את הפרשנות הקומפקטית לחוקה הפדרלית. החלטת וירג'יניה של מדיסון הייתה מתונה בהרבה, אך שתי ההחלטות נראו לפעולה מדינתית נגד מה שנחשב לחוקים בלתי חוקתיים. הרשות השופטת הלאומית, כך הרגישו, הייתה מלאה במתנגדיהם. אף אחת מההחלטות לא טענה לריבונות מקורית למדינות, אך שתיהן טענו לקריאה קפדנית של סמכויות המנויות. במהלך מלחמת 1812, רוב פדרליסטי שלא הושפע בניו אינגלנד קידם את התיאוריה הקומפקטית ושקלו פרישה מהאיחוד.
ככל שהמודרניזציה החלה להשתלט בארצות הברית, ההבדלים בין שני החלקים העיקריים הלכו והתבטאו: תרבות כותנה מטענית שעבדה על ידי עבדי עבדים התרכזה בדרום והתפתחות תעשייתית הכוללת עבודה חופשית בצפון. גל פעילות רפורמה באירופה ובארצות הברית הפך את ביטול או לפחות הגבלת העבדות למטרה משמעותית במדינות החופשיות. מאז ביטול מערכת העבודה כמו גם המבנה החברתי של מדינות העבדים, איומי הפרישה דייקו את הדיאלוג הפוליטי משנת 1819 עד 1860.
ג'ון סי קאלון, דובר המובילים של מדינות העבדים, האשים בתכיפות וברהיטות כי הדרום ודרך חייו היו תחת תקיפה של צפון מתועש. כמו תומכים אחרים של מיעוטים בסכנת הכחדה, הוא הביט בהחלטות של וירג'יניה וקנטאקי ואת קביעתם על הקומפקטית הפדרלית בבסיס הגנתו. הוא טען שמדינה או קבוצת מדינות יכולות לבטל חוק פדרלי שנחשב כנוגד אינטרס מסוים. אולם קלון הרחיב מהותית את התפיסה הז'פרסונית לזכויות המדינות וטען ריבונות מקורית בלתי מחולקת עבור האנשים הפועלים באמצעות המדינות. למרות שתמיד חיפש מקום לינה בדרום ומערכת נטיעות העבדים שלו בתוך האיחוד, קיווה קלוהון כי ביטול הוא אלטרנטיבה חוקתית ראויה להתנתקות. אך בסופו של דבר הוא נתן פרישה בנחישות מסוימת לאחר הרכישות הטריטוריאליות של מלחמת מקסיקו והקמת מפלגת האדמה החופשית בשנת 1848. לאומנים כמו ג'ון מרשל, ג'וזף סטורי ודניאל וובסטר התנגדו לוויכוח הקאלון. הם הצהירו כי החוקה פעלה ישירות דרך המדינות על העם, ולא על המדינות כגופים תאגידיים, ותפיסתם קיבלה הסכמה רחבה במדינות החופשיות.
קלחון סייע בטיפוח האחדות הדרומית על בסיס חתך ובניסוח הקריאה לכנס של צירים ממדינות העבדים שייערך בנאשוויל, טנסי, בשנת 1850. אין ספק כי אילו היה חי, קלונה היה כוח אימתני לפרישה כנשק האולטימטיבי. מותו וביצוע פשרה שחיזקה את הדעה המתונה בשני הסעיפים הותירו את הגורם הפרישניסטי באופן זמני.
אך הסוגיה הטריטוריאלית התלקחה שוב, הפעם בזעם מחודש בשאלה האם קנזס צריכה להיכנס לאיחוד כמדינה חופשית או שפחה. הרגש נגד אנטי -בריברי גבר משמעותית במדינות החופשיות. ומובילי דעה במדינות העבדים התקרבו זה לזה להגנה מפני מה שהם ראו מתקפה ממשמשת ובאה על מוסדותיהם. שאלת קנזס הקימה את המפלגה הרפובליקנית, ארגון פוליטי בחתך, והיא מינתה את ג'ון סי. פרמונט לנשיא במצע אדמה חופשית בשנת 1856. למרות שהדמוקרטים, שעדיין פעלו לאורך הקווים הלאומיים, הצליחו לבחור את נשיא ג'יימס בוקנאן על ידי בשולי הרווח, מדינות העבדים איימו על פרישה אם הרפובליקנים צריכים לנצח בבחירות בשנת 1860.
הדרום היה מחויב לאורח חיים אגררי. זו הייתה ארץ בה מטעים רווחיים ויעילים שעבדו על ידי עבדי עבדים ייצרו כותנה לשוק העולמי. זו הייתה גם ארץ בה רוב האוכלוסייה הלבנה שלה הייתה מורכבת מחקלאי קיום שחיו חיים מבודדים על גבול העוני ושיעורי האוריינות שלהם היו נמוכים בהשוואה לאלה בצפון המאוכלס יותר.
עם זאת, הדרום התחיל להתעשת, גורם שהוסיף למתחים החברתיים שנצפו במהלך שנות החמישים של המאה העשרים בין בעלי ההשתלות לקבוצות המקצועיות במרכזים העירוניים המעטים, והקבוצות האינסטנטיות יותר ויותר מרגיעות יותר ויותר או איכרים קטנים. . אולם נושא השעבוד השחור סיפק לכידות לגוש הלבן ותרם רבות למערכת פטריארכלית שבה המוני הלבנים עדיין נראו לאליטה אדנית-מקצועית להדרכה פוליטית וחברתית. למרות שההמונים הצפוניים עשויים לדחות גם את דעותיהם של עוצמת החיים ותנאי החיים בקרב העניים העירוניים היו רעועים, רמות ההשכלה היו גבוהות בהרבה מאשר בדרום. המוסר של הון חופשי ועבודה חופשית נטבע עמוק גם בערים ובקהילות החוות. האתיקה הזו היא שיצרה את הבסיס האידיאולוגי לתנועה רחבה נגד גזע.
מנהיגי הדרום היו מודאגים מהלחץ הפנימי בחברתם והיו מודעים יותר ויותר לנטייה המוסרית והחברתית שהייתה מערכת העבדים לא רק בצפון אלא גם במערב אירופה. המנהיגות הדרומית, אם כי בוודאי שלא הייתה אחידה בתגובתה לניצחון פוליטי של כוחות אנטי-בריאה בשנת 1860, החלה כבר בשנת 1858 להכין את המדור שלה לפרידה מהאיחוד.
אף על פי שהפלטפורמה הרפובליקנית משנת 1860 התנערה מכל מהלך שיפריע לעבדות במקום בו המנהג והחוק של מדינה נתונה קימה אותה, רבים מקובעי הדעות הקיצוניים יותר בדרום קידמו את הרעיון כי ניצחון רפובליקני פירושו אמנציפציה וסוציאליות בסופו של דבר ושוויון פוליטי עבור האוכלוסייה השחורה שלהם. כל כך מודלקים היו הבוחרים בדרום קרוליינה שלפני בחירת לינקולן הם בחרו בוועידה שהתחייבה לפרישה בחדשות על ניצחון רפובליקני. מצבם של מדינות אחרות בדרום העמוק היה מסובך יותר. הבחירות נערכו מייד, אך התוצאות הראו חלוקה ניכרת ביחס לפרישה. שלוש סיעות עלו: אלה שהיו לפרישה מיידית, אלה שביקשו עיכוב עד שהתבררה מדיניות הממשל החדש כלפי מדינות העבדים, ומי שהאמין שיוכלו להתמקח עם הממשל החדש. עם זאת, כל הקבוצות הללו אוחדו לתמיכה בדוקטרינת הפרישה. עם רעיון זה כמחויבות בסיסית, הצליחו הסיוע המיידי המאורגן טוב יותר להצליח.
הקשר ההדוק בין הזכות למהפכה והפרדה מהשלטון ברוח 1776 היה נושא מוקדם בקונפדרציה הזמנית. למען האמת, המהפכה הוצגה כשלווה. המטרה הייתה הפרדה מאיחוד שנתפס תחת שליטת כוח רודני שישמיד את מוסדות הדרום.
מנהיגי הקונפדרציה במועד מוקדם זה חשבו שהצפון לא ילחם כדי לשמור על האיחוד. אולם הממשלה הזמנית החלה בכל זאת לרכוש נשק ותחמושת, ומדינות מוגנות החלו לצייד ולהכשיר את המיליציות שלהן.
רשויות ממשלתיות וקונפדרציות תפסו מבצרים פדרליים, ארסנלים ורכוש לאומי אחר שנמצא בתחום שיפוטם. כאשר נחנך אברהם לינקולן ב- 4 במרץ 1861, החיילים הכוחות הפדרליים החזיקו רק בפורט סאמטר בנמל צ'רלסטון, פורט פיקנס מול חופי פלורידה, ומאחזים אחד או שניים נוספים בדרום.
בדאגה לנאמנותן של מדינות הגבול וירג'יניה, מרילנד, מיזורי וקנטאקי, הממשל החדש הרחיק לכת והציע למדינות העבדים תיקון לחוקה שתבטיח עבדות במקום שקיימה כחוק. לינקולן עצמו בכתובתו הפתיחה התחייב רק להחזיק ברכוש פדרלי שהיה ברשות האיחוד ב- 4 במרץ 1861.
הקונפדרציה הזמנית גם כן ביקשה במרץ לעורר את רגש הפרישה במדינות הגבול. לו כל מדינות עבדי הגבול היו זורקות את חלקתן עם ממשלה זו או אחרת, יכול להיות שלא הייתה מלחמה, או להפך, ההפרדה עשויה בהחלט הייתה להיות עובדה מושלמת. אולם ככל שהיה, הפעולה המיידית של ממשל לינקולן לאחר ההפצצה והכניעה של פורט סאמטר הבטיחה את מרילנד ודלוור לאיחוד. קנטאקי הצהיר על נייטרליותו אך בסופו של דבר נשאר נאמן לאיחוד. גם מיזורי, אף על פי שדה קרב חשוב עבור הכוחות המתמודדים, תרמה את מרבית המשאבים שלה בגברים ובמטריאל לאיחוד.
לאחר הצטרפות המלחמה, גלו רגשות פטריוטיים על צפון ודרום. אופוזיציה פוליטית ווקאלית הייתה קיימת בשני הצדדים, אך היא מעולם לא הייתה מספיק חזקה כדי להפיל אף אחת מהשלטונות. ההשתהות כמהפכה, נושא מוקדם ברטוריקה הדרומית, לא הודגשה לאחר הקמת הקונפדרציה. אלא התיאוריה הקומפקטית של ג'פרסון הייתה מעוגנת בחוקה שלה. לא הייתה יכולה להיווצר אומה ולא להילחם מלחמה, אם המדינות היו בלתי תלויות לחלוטין בסמכות מרכזית כלשהי.
מאחורי הכל, כמובן, עמדה אחדותה של קטע גיאוגרפי מיעוטים המגנה על מערך מוסדות מובחן שנחשבו תחת מתקפה. האיחוד הפדרלי המקורי שחלק את הפעלת הכוח עם המדינות חיזק את מושג הפרישה. הוא גם סיפק מנהיגים בדרום מוקדמות לנצל את היוזמה ולהקים אומה נפרדת.
חברו של הקורא להיסטוריה אמריקאית. אריק פונר וג'ון א. גרתי, עורכים. זכויות יוצרים © 1991 על ידי חברת הוצאת מפרץ הופטון מפלין הארקורט. כל הזכויות שמורות.
