ב- 5 בפברואר 1937 מכריז הנשיא פרנקלין רוזוולט על תוכנית שנויה במחלוקת להרחיב את בית המשפט העליון לכדי 15 שופטים, לכאורה כדי לייעל אותו. המבקרים טענו מייד כי רוזוולט מנסה "לארוז" את בית המשפט ובכך לנטרל את שופטי בית המשפט העליון העוינים את ה- New Deal שלו.
במהלך השנתיים הקודמות, בית המשפט העליון הכה כמה סעיפים מרכזיים בחקיקת ניו דיל בטענה שהחוקים האצילו סכום בלתי חוקתי של סמכות לרשות המבצעת ולממשל הפדרלי. לאחר שנבחר שוב במפולות האדמה בשנת 1936, הנשיא רוזוולט פרסם בפברואר 1937 הצעה להעניק פרישה בשכר מלא לכל חברי בית המשפט מעל גיל 70. אם שופט סירב לפרוש, היה אמור למנות "עוזר" עם זכויות הצבעה מלאות. ובכך להבטיח לרוזוולט רוב ליברלי. רוב הרפובליקנים ורבים מהדמוקרטים בקונגרס התנגדו לתכנית "אריזת בתי המשפט" שנקראה.
אולם באפריל, לפני שהצעת החוק הצבעה בקונגרס, הגיעו שני שופטי בית המשפט העליון לצד הליברלי וברוב מצומצם שאושרו כחוקתיים חוק יחסי העבודה הלאומיים וחוק הביטוח הסוציאלי. דעת הרוב הכירה בכך שהכלכלה הלאומית גדלה עד כדי כך שמצוינה כיום רגולציה ושליטה פדרלית. תוכנית הארגון מחדש של רוזוולט הייתה אפוא מיותרת, וביולי הסנאט הפיל אותה בהצבעה של 70 עד 22. זמן קצר לאחר מכן הייתה לרוזוולט ההזדמנות למנות את שופט בית המשפט העליון הראשון שלו, ועד שנת 1942 כל השופטים מלבד שניים היו מינויים .
