ג'ון מררימן, מחוקק המדינה ממרילנד, נעצר בגין ניסיון לבלום את כוחות האיחוד מלעבור מבולטימור לוושינגטון במהלך מלחמת האזרחים, והוא מוחזק בפורט מק'נרי על ידי גורמים צבאיים באיחוד. סנגורו ביקש מיד כתב של חבאס קורפוס כך שבית משפט פדרלי יוכל לבחון את ההאשמות. עם זאת, הנשיא אברהם לינקולן החליט להשעות את זכותו של חבאס קורפוס, והגנרל בפיקוד פורט מקהנרי סירב למסור את מררימן לשלטונות.
השופט הפדרלי רוג'ר טאני, שופט הראשי של בית המשפט העליון (וגם מחבר החלטת דרד סקוט הידועה לשמצה), הוציא פסק דין לפיו לנשיא לינקולן אין את הסמכות להשעות את הוואס קורפוס. לינקולן לא הגיב, לא ערער ולא הורה על שחרורו של מררימן. אולם במהלך נאום ה- 4 ביולי, לינקולן התריס, והתעקש שהוא צריך להשעות את הכללים על מנת להשלים את המרד בדרום.
חמש שנים לאחר מכן בית משפט עליון חדש גיבש למעשה את פסיקתו של השופט טאני: במקרה שאינו קשור, בית המשפט קבע כי רק הקונגרס יכול להשעות את הוואס קורפוס וכי אזרחים לא היו נתונים לבתי משפט צבאיים, אפילו בתקופות מלחמה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה או האחרונה שהממשל הפדרלי האמריקני התעלם מכוונה מחוקיה משלה בתקופות סכסוכים. מאות אלפי יפנים אמריקאים נשלחו למחנות מעצר בעקבות ההתקפה על פרל הארבור וכניסת אמריקה למלחמת העולם השנייה. כארבעים שנה לאחר מכן קבעה ועדת קונגרס בארה"ב כי אלה שהוחזקו במחנות היו קורבן לאפליה. כל ניצול מחנה הוענק לפיצוי של 20,000 דולר מממשלת ארה"ב.
