אילינוי משיגה מדינה מלאה ביום זה. למרות שאילינוי הציגה אתגרים ייחודיים בפני מהגרים שאינם מורגלים באדמה ובצמחייה של האזור, היא הפכה למדינה שוקקת ומאוכלסת בצפיפות.
ערבות הערבה המוזרות אך היפות שממזרח למיסיסיפי וצפונה לאגם מישיגן הציבו אתגר קשה לשפל המהגרים המגיעים מערבה. המהגרים המוקדמים לאילינוי, המורגלים לארצות יערות הכבדות של מדינות כמו קנטאקי וטנסי, לא ידעו מה לעשות מהמתחים העצומים חסרי הכניסה של הערבה. מרבית החלוצים האמינו שפוריות האדמה נחשפה על ידי שפע הצמחייה בה היא תומכת, ולכן הניחו כי חוסר העצים בערבה מסמל אדמות חקלאיות נחותות. הנשמות האמיצות שניסו לחוות את הערבה גילו שהמחרשות הרופפות שלהן אינן מספקות כדי לחתוך דרך הערבה סודה עבה עם שורשים עמוקים. ב"עידן של עץ ", החקלאים חשו גם הם חסרי אונים ללא גישה מוכנה לעצים הדרושים להם לכלי העבודה, לבתיהם, לריהוט, לגדרות ולדלק. מכל הסיבות הללו, רוב מתיישבי אילינוי המוקדמים נשארו בחלקה הדרומי של המדינה, שם הם בנו בתים וחוות ליד העצים שגדלו לאורך חלקי הנחל והנהר הרבים.
אתגר הערבות האט את ההגירה לאזור; כאשר אילינוי קיבלה מדינה במדינה בשנת 1818, האוכלוסייה הייתה רק כ- 35,000, ורוב הערבה עדיין לא הייתה מעורערת ברובם. אולם בהדרגה, כמה חקלאים קשוחים באילינוי קיבלו על עצמם את המשימה הקשה לחרוש את הערבה וגילו כי האדמה עשירה בהרבה מכפי שציפו. פיתוח מחרשות ערבות כבדות ושיפור הגישה לעץ ואספקה אחרת באמצעות דרכי שילוח חדשות עודדו עוד יותר חקלאים לצאת אל אדמות הערבות הצפוניות העצומות באילינוי.
עד שנת 1840, מרכז האוכלוסייה באילינוי התפנה באופן מכריע לצפון, והבית הראשון של שיקגו שהיה חסר חשיבות הפך במהרה לעיר שוקקת. ארבע מחוזות הערבה הענקיים של צפון אילינוי, שהיו האחרונים ליישוב, התגאו בצפיפות אוכלוסייה של 18 איש לכל מייל רבוע. לאחר שהוכרה יותר ויותר כאחד האזורים החקלאיים הפוריים ביותר של האומה, נכבשה בשקיקה על ידי החלוצים וגם המחרשות את הריקנות העצומה של הערבה באילינוי.
