ביום זה בשנת 1861, שבועיים בלבד לאחר שדרום קרוליינה הפכה למדינה הראשונה שפרשה מהאיחוד, מדינת דלאוור דוחה הצעה דומה.

לא היה ספק קטן שדלאוור תישאר עם הצפון. דלאוור הייתה מבחינה טכנית מדינת עבדים, אולם המוסד לא היה נפוץ עד שנת 1861. במדינה חיו כ -20,000 שחורים, אך רק כ -1,800 מהם היו עבדים. רוב העבדים התרכזו בסאסקס, הדרומי ביותר מבין שלושת המדינה מחוזות.

לאחר שאוניברסיטת דרום קרוליינה אישרה את תקנת ההפרשה ב- 20 בדצמבר 1860, מדינות אחרות שקלו הצעות דומות. למרות שהיו כמה אוהדי דרום, לדלאוור היה מושל יוניוניסטי והמחוקק נשלט על ידי יוניוניסטים. ב -3 בינואר הצביע המחוקק באופן מוחלט להישאר עם ארצות הברית. מבחינת האיחוד, החלטת דלאוור הייתה רק הפוגה זמנית ממצעד המדינות הנותקות. במהלך השבועות הבאים הצטרפו שש מדינות לדרום קרוליינה בהיפרדות; ארבעה נוספים נותרו לאחר שהדרום כבש את פורט סאמטר של דרום קרוליינה באפריל 1861.