בניסיון משמעותי אך פגום בסופו של דבר להטמיע את הילידים האמריקנים, הנשיא גרובר קליבלנד חותם על מעשה לסיום השליטה השבטית בהסתייגות וחלוקת אדמותיהם לאחזקות אינדיבידואליות.

חוק הכוכבים "דאווס סוורלטיטי", שנקרא על ידי מחברו הראשי, הסנאטור הנרי לורנס דויס ממסצ'וסטס, הפך את המדיניות האמריקנית ארוכת השנים, המאפשרת לשבטים הודים לשמור על התנהלותם המסורתית של שימוש ושליטה משותפת על אדמותיהם. במקום זאת, חוק הדויס נתן לנשיא את הכוח לחלק הסתייגויות הודיות לחלקות בודדות בבעלות פרטית. המעשה הכתיב שגברים עם משפחות יקבלו 160 דונם, גברים מבוגרים יחידים קיבלו 80 דונם, ובנים קיבלו 40 דונם. נשים לא קיבלו אדמה.

המניע החשוב ביותר לחוק הדויס היה הרעב האנגלו-אמריקני לארצות הודיות. המעשה קבע כי לאחר שהממשלה הוציאה הקצאות אדמות לאינדיאנים, ייפתח למכירה ללבנים את שאר יתרת הנכסים. כתוצאה מכך איבדו ההודים בסופו של דבר 86 מיליון דונם, כלומר 62 אחוז מסך אחזקותיהם לפני 1887.

ובכל זאת, חוק הדויס לא היה רק ​​תוצר של תאוות בצע. רבים "ידידי ההודים" הדתיים וההומניטריים תמכו במעשה כצעד הכרחי להטמעה מלאה של ההודים בתרבות האמריקאית. הרפורמים האמינו כי אינדיאנים לעולם לא יגשרו את התהום בין "ברבריזם ותרבות" אם הם ישמרו על הלכידות השבטית ועל דרכיהם המסורתיים. J.D.C. אטקינס, נציב ענייני הודו, טען כי חוק הדויס היה הצעד הראשון לקראת הפיכת "בטלה, אי-יכולת, בורות ואמונות טפלות ... לתעשייה, חסכון, מודיעין ונצרות."

במציאות, חוק "דאווס סולטליטי" הוכיח כלי יעיל מאוד לקיחת אדמות מהודים ולהענקתם לאנגלוס, אך היתרונות המובטחים לאינדיאנים מעולם לא התממשו. גזענות, גיבושים בירוקרטיים וחולשות טבועות בחוק שללו מההודים את חוזקות הבעלות השבטית, תוך הגבלה חמורה של הכדאיות הכלכלית בבעלות פרטנית. שבטים רבים התמרמרו עמוקות והתנגדו לניסיון כבד של הממשלה להשמיד את תרבויותיהם המסורתיות.

למרות פגמים אלה, חוק "דאווס סולטליטי" נותר בתוקף במשך יותר מארבעה עשורים. בשנת 1934, חוק ווילר-הווארד דחה את המדיניות וניסה להחיות את מרכזיות השליטה השבטית והאוטונומיה התרבותית בהסתייגות. חוק וילר-הווארד קץ להעברת האדמות ההודיות לאנגלוס והביא לשיבה לבעלות הודית קהילתית מרצון, אולם כבר נגרם נזק רב.