ביום זה בשנת 1975, שופט בית המשפט העליון במדינת ניו יורק מבטל את צו הגירוש לג'ון לנון, ומאפשר לו להישאר כחוק בביתו המאמץ של העיר ניו יורק.

ההפגנות נגד מלחמת וייטנאם הסלימו משמעותית בעקבות ההכרזה על הפלישה בקמבודיה ב- 30 באפריל 1970, ומותם של ירי של ארבעה מפגינים סטודנטים בקנט סטייט רק ארבעה ימים לאחר מכן. במפגשים רבים כאלה יופיעו מפגינים שלווים ששרים את ההמנון של לנון משנת 1969 "תן סיכוי לשלום", אך אחרים היו מאיימים יותר. ג'ון לנון, שהועבר לאחרונה לעיר ניו יורק, התחיל להתייחס באופן פומבי לדמויות רדיקליות כמו אבי הופמן, ג'רי רובין ובובי סיל, ולפי הדיווחים הבית הלבן התגבר, על פי הסרט התיעודי של 2019 ארה"ב נגד ג'ון לנון, על השפעתו העשויה להיות בעלת עוצמה עם דור של ילדים בני 18 עד 20, שיורשו, לראשונה, להצביע בבחירות לנשיאות 1972. "אני מניח שאם היית מתארח את אויביך ומחליט מי המסוכן ביותר," וולטר קרונקייט היה אומר אחר כך, "אם הייתי ניקסון, הייתי שם את לנון בראש."

הסנטור בדרום קרוליינה, שטרום ת'ורמונד, היה באותה דעה, וזה היה מכתב שכתב לבית הלבן בתפקידו כיו"ר ועדת הביטחון הפנימי של הסנאט, שהניע את הבית הלבן לפעולה. תחקיר של ה- FBI בנושא לנון לא העלה עדות למעורבות בפעילות בלתי חוקית, אולם העניין הופנה בכל זאת לשירות ההגירה וההתאזרחות, שהחל בהליכי גירוש נגד לנון ואשתו יוקו אונו, על בסיס הרשעת מריחואנה משנת 1968 ב- אנגליה.

ליאון ווילדס, פרקליט ההגירה שיטפל בעניינו של לנון בארבע השנים הבאות, היה אומר על תגובתו של לקוח למקרה, "הוא הבין שנעשה לו לא בסדר. זו הייתה שימוש לרעה בחוק, והוא היה מוכן לעמוד על רגליו ולנסות להראות שזה לא יאיר עליו את האור הגדול. "ההתמדה של לנון במאבק בתיק השתלמה לבסוף ב- 7 באוקטובר 1975, עם החלטת בית משפט כי השאיר את המניעים האמיתיים העומדים מאחורי הגירוש: "בתי המשפט לא יתכנו גירוש סלקטיבי על בסיס נימוקים פוליטיים חשאיים", כתב השופט אירווינג קאופמן, שהמשיך ואמר, "הקרב בן הארבע שנים של לנון שיישאר במדינה שלנו. הוא עדות לאמונתו בחלום האמריקני הזה. "

פחות משנה לאחר מכן, ביוני 1976, ג'ון לנון קיבל את הכרטיס הירוק שלו.